החלטה בתיק בש"פ 9894/04

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ו' מרוז) מיום 25.10.04, אשר החליט לעצור את העוררים עד לתום ההליכים במשפטם.

           ביום 13.10.04 הוגש כנגד העוררים ואדם נוסף בשם אמיל בן גיגי (להלן: בן גיגי) כתב אישום, בו יוחסו להם קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק; סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427(א) לחוק וכן שוד בחבורה, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק.

           על פי הנטען בכתב האישום, אדם בשם שרון זוארץ (להלן: המתלונן), שכר  שתי פיצוציות - האחת, מאדם בשם אלישע סבג (להלן: סבג) והשנייה, מבן גיגי. עוד נטען כי המתלונן לא הצליח לשלם את חובו לסבג כיוון שנקלע לקשיים כלכליים. באישום הראשון בכתב האישום נטען כי העורר 1 ציין בפני המתלונן כי הכסף אותו הוא חב לסבג הפך לחוב לעורר 1 (להלן: החוב) ואיים על המתלונן כי אם לא ישלם את החוב ישרוף אותו, יירה בו, ידקור אותו וישרוף לו את החנות. באישום השני בכתב האישום נטען כי במהלך חודש ספטמבר 2004 דרשו העוררים ובן גיגי מהמתלונן במספר הזדמנויות כי יעזוב או ימכור את הפיצוציה שהשכיר בן גיגי למתלונן (להלן: הפיצוציה) על מנת לשלם את החוב ואיימו על המתלונן בדקירה ובמכות אם לא יעשה כן. עוד נטען כי העורר 1 מימש את איומיו ובמספר הזדמנויות היכה את המתלונן. סמוך לאחר שאיימו העוררים על המתלונן כי יפגעו בו, נטלו העוררים מהקופה בפיצוציה, כך נטען, סך של 1,500 ש"ח. באישום השלישי בכתב האישום נטען כי ביום 8.10.04 הגיעו העוררים ובן גיגי לפיצוציה והחלו לדחוף את המתלונן ולהכותו בפניו. כן נטען כי העורר 1 נופף בסכין מול המתלונן וכי העוררים איימו על המתלונן כי ידקרו אותו. מעשיהם של העוררים הופסקו, על פי הנטען, רק משהגיעה ניידת משטרה למקום.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העוררים ואת בן גיגי עד לתום ההליכים במשפטם. בית המשפט קמא ערך דיון בבקשה ובסופו החליט להורות על מעצרם של העוררים כמבוקש. בית המשפט מצא כי כנגד העוררים קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים להם נוכח עדותו של המתלונן, אשר חלקים ממנה נתמכים על ידי עדויותיהם של העוררים ועדותו של טובול, חברו של המתלונן, אשר היה עד לאירוע המתואר באישום השלישי (להלן: טובול). עוד קבע בית המשפט כי מן העוררים נשקפת מסוכנות המצדיקה את מעצרם עד לתום ההליכים נוכח העבירות החמורות המיוחסות להם בכתב האישום וכן נוכח עברם הפלילי המכביד. באשר לבן גיגי, בית המשפט ציין כי מעדותו של המתלונן עולה שבן גיגי היה ככלי שרת בידי העוררים וכי באירוע נשוא האישום השלישי ניסה להפריד בין הניצים ולהרגיע את הרוחות. עוד ציין בית המשפט כי הרשעותיו הקודמות של בן גיגי הן בגין מעשים שביצע בן גיגי לפני שנת 1996. בהתחשב באמור לעיל, מצא בית המשפט כי הסכנה הנשקפת מבן גיגי פחותה במידה ניכרת מזו הנשקפת מן העוררים והורה לשחרר את בן גיגי, בכפוף להתחייבותו של בן גיגי לא להתקרב למתלונן ו/או למי מהמעורבים בפרשייה נשוא כתב האישום וכן לא ליצור קשר עם איש מהם.

           על החלטת בית המשפט לעצור את העוררים עד לתום ההליכים הוגש הערר שבפניי.   לטענת באי-כוחם של העוררים, אין ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעוררים. לטענת בא-כוחו של העורר 1, עדותו של המתלונן אינה עולה בקנה אחד עם עדותם של בני משפחתו של המתלונן, שלא ידעו על האיומים שהופנו כלפיו. בין היתר, ציין בא-כוחו של העורר 1 כי אמו של המתלונן העידה כי לא שמעה את העורר 1 מאיים על המתלונן, למרות שהיתה נוכחת במספר שיחות ביניהם, וכן כי לא ראתה סכין בידי העורר 1 בעת האירוע נשוא האישום השלישי. לטענת באת-כוחו של העורר 2, אין ראייה לכך שחלקו של העורר 2 בעבירות המיוחסות לו היה אקטיבי. כן טוענים באי-כוח העוררים לקיומה של הפלייה בין העוררים לבין בן גיגי. מנגד, טוען בא-כוח המדינה כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. עוד טוען בא-כוח המדינה כי קיים טעם להבחנה בין העוררים לבין בן גיגי, שכן המתלונן עצמו העיד כי בן גיגי ניסה להפריד בין הניצים בעת האירוע נשוא כתב האישום השלישי.

           לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. באשר לקיומן של ראיות לכאורה, מהעיון בחומר החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים בעבירות המיוחסות להם בכל הקשור למעשי הסחיטה באיומים ובכוח. יצוין כי אמנם עדותו של המתלונן הינה עדות יחידה באשר לחלק מהאירועים הנטענים בכתב האישום, אולם ההכרעה באשר למידת האמון שיש ליתן בגרסתו של המתלונן הינה הכרעה שיבחן בית המשפט קמא, בסיומם של ההליכים. לעת הזו ניתן לומר כי גרסתו של המתלונן - שחלקים ממנה נתמכים בהודעתו של טובול ובהודעותיהם של העוררים עצמם - מעמידה תשתית ראייתית לכאורית איתנה דיה להצדקת מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. 

           בהתקיים ראיות לכאורה, שוכנעתי כי קמה עילת מעצר נגד העוררים, נוכח המסוכנות הנשקפת מהם. כתב האישום מייחס לעוררים איומים חמורים חוזרים ונשנים על שלמות גופו של המתלונן, שנמשכו תקופה ארוכה ולוו לעיתים בהפעלת כוח פיזי. בית משפט זה עמד על כך לא פעם כי בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 9859/04 מדינת ישראל נ' אבישר (לא פורסם)). מחומר הראיות עולה כי אמנם העורר 1 היה המבצע העיקרי של העבירות נשוא כתב האישום, אך העורר 2 היה שותף פעיל באיומים על המתלונן והפגין כלפי המתלונן תוקפנות רבה. הבאתי בחשבון כי בן גיגי שוחרר, על אף המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, אך בטענה זו בלבד אין כדי להכריע את הכף לטובת שחרורם של העוררים. כפי שציין בית המשפט קמא, מהראיות עולה כי בן גיגי היה ככלי שרת בידי העוררים וכי מעורבותו באירועים נשוא כתב האישום היתה פחותה. עוד יצוין כי המסוכנות הנשקפת מן העוררים נלמדת גם מעברם הפלילי המכביד. לעורר 1 הרשעות קודמות - בין היתר בגין עבירות אלימות ואיומים - וכן תלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. גם לעורר 2 הרשעות קודמות רבות ובהן בריחה ממשמורת חוקית, סחיטה באיומים והחזקת סכין. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותם הרבה של העוררים על ידי חלופת מעצר.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ט"ו בכסלו התשס"ה (28.11.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש